כאשר מדברים על סכיזופרניה, הדמיון הציבורי נמשך אל התסמינים הדרמטיים: קולות, מחשבות שווא, התנהגות חריגה. בספרות הפסיכיאטרית אלה מכונים תסמינים "חיוביים" – לא משום שהם טובים, אלא משום שהם מוסיפים לחוויה משהו שאינו קיים אצל אדם בריא. לצידם קיימת קבוצה שנייה, שקטה בהרבה: התסמינים "השליליים", שמשמעם חסר. אובדן יוזמה ומוטיבציה, קהות רגשית, דלות בדיבור, קושי לחוות הנאה, והסתגרות חברתית. לכך מצטרפת לא אחת פגיעה קוגניטיבית – בקשב, בזיכרון העבודה, במהירות העיבוד וביכולת לתכנן ולארגן משימות.
אצל מתמודדים רבים, דווקא הרובד השקט הזה הוא שקובע את מהלך החיים. התרופות האנטי-פסיכוטיות מצליחות לעיתים קרובות לרסן את ההזיות ואת מחשבות השווא, אך השפעתן על התסמינים השליליים ועל הקשיים הקוגניטיביים מוגבלת יותר. התוצאה היא אדם שנראה "מאוזן" במכתבו של הפסיכיאטר, ובכל זאת אינו מסוגל להחזיק עבודה, לנהל משק בית או לשמור על קשרים. מניסיוני בייצוג מתמודדי נפש, זהו אחד המקורות השכיחים ביותר לדירוג שאינו משקף את המציאות.
התסמינים השליליים בלב הסולם
הפגיעה הזו אינה עניין קליני בלבד; היא מעוגנת בדין. ברשימת הליקויים, סעיף 33(ב), שבו מדורגת הסכיזופרניה, מזכיר את הסימנים השליליים במפורש כמעט בכל אחת מהדרגות המשמעותיות. דרגת 25% מתארת רמיסיה עם סימנים שליליים קלים עד בינוניים והגבלה בינונית של כושר העבודה. דרגת 40% מתארת רמיסיה חלקית עם סימנים שליליים בולטים, הגבלה ניכרת של כושר העבודה ופגיעה בתפקוד הנפשי והחברתי. גם הדרגות הגבוהות יותר, 50% ו-70%, מתייחסות לסימנים "חיוביים" או "שליליים" בולטים או רצופים.
יתרה מזו, בין הקריטריונים שהוועדה נדרשת לבחון לפי ההערה לסעיף נמנה במפורש "קיומם של סימנים חיוביים או שליליים", לצד התפקוד הנפשי והחברתי וכושר העבודה. המשמעות ברורה: התקנות אינן מסתפקות בשאלה אם המתמודד פסיכוטי כעת. הן מחייבות לבחון מה נותר מן המחלה גם כשההתקף חלף. מתמודד שאינו סובל מהזיות, אך סימניו השליליים בולטים, אינו "ברמיסיה" במובן שמצדיק דירוג נמוך.
הסיבה שהוועדה מחמיצה את הפגיעה
הקושי אינו נובע מהדין אלא מאופי הבדיקה. ועדה פסיכיאטרית מתרשמת בזמן קצר, ובזמן קצר התסמינים השליליים נראים כמעט כמו תכונות אופי: אדם שקט, מאופק, עונה בקצרה. ההבדל בין שקט לבין דלות בדיבור, בין איפוק לבין קהות רגשית, אינו תמיד ניכר במפגש של דקות ספורות. גם הפגיעה הקוגניטיבית כמעט אינה נחשפת בשיחה: אדם יכול לענות היטב על שאלות פשוטות ועדיין להיכשל כליל במשימה שדורשת קשב מתמשך או ארגון של כמה שלבים.
לכך מצטרף גורם נוסף. מתמודדים עם תסמינים שליליים אינם נוטים להתלונן. היעדר היוזמה, שהוא עצמו תסמין, מתבטא גם בהיעדר יוזמה לתאר את הקשיים. כשהוועדה שואלת "איך אתה מרגיש", התשובה "בסדר" היא לעיתים חלק מהמחלה ולא עדות להחלמה. ועדה שאינה מכירה את התיק לעומק עלולה לקבל את התשובה כפשוטה.
התרגום של הפגיעה לראיות
מאחר שהוועדה לא תראה את הפגיעה מעצמה, התיק חייב להראות אותה עבורה. חוות הדעת הפסיכיאטרית היא הנדבך הראשון, אך רק אם היא מתארת את התסמינים השליליים במפורש, בשמם ובהשלכותיהם: מה המתמודד אינו מסוגל ליזום, כמה זמן הוא מבלה בבית ללא פעילות, מה קורה כשהוא נדרש לבצע משימה ללא הנחיה. מכתב שמסתפק בקביעה "ללא סימנים פסיכוטיים, מאוזן על טיפול" עלול להיקרא כעדות לרמיסיה מלאה, גם כשהמציאות רחוקה מכך.
לצד חוות הדעת, הפגיעה הקוגניטיבית ניתנת לתיעוד באמצעות הערכה נוירו-פסיכולוגית, המודדת באופן מובנה קשב, זיכרון ותפקודים ניהוליים. התקנות אינן מחייבות הערכה כזו בסכיזופרניה, אך היא מעניקה לוועדה נתון אובייקטיבי במקום שבו ההתרשמות הקלינית אינה מספיקה. דוחות של מסגרות שיקום ותעסוקה, של עובדים סוציאליים ושל מרפאים בעיסוק משמשים אף הם ראיה בעלת משקל, משום שהם מתארים את המתמודד בפעולה ולאורך זמן.
והנדבך שאין לו תחליף הוא עדות המשפחה. בן משפחה שמתאר יום אופייני – השעה שבה המתמודד קם, מה הוא אוכל ומי מכין, כמה פעמים יש להזכיר לו להתקלח או ליטול תרופות, מה קרה בפעם האחרונה שניסה לעבוד – מעניק לתסמינים השליליים ממשות שאף מסמך רפואי אינו יכול לספק.
הבחנה בין המחלה לבין תופעות הלוואי
סוגיה עדינה שעולה בתיקים אלה נוגעת לטיפול התרופתי. חלק מהתרופות האנטי-פסיכוטיות עלולות לגרום לישנוניות, לאטיות ולהאטה בתגובה, ותופעות אלה עשויות להיראות דומות לתסמינים השליליים. ועדה עלולה לייחס את המצב כולו לתרופה ולהניח שהוא זמני או הפיך בהתאמת מינון. חוות דעת פסיכיאטרית טובה מתייחסת לשאלה הזו במפורש: היא מתארת את ניסיונות ההתאמה התרופתית שכבר נעשו, את מה שנותר גם לאחריהם, ואת העובדה שהטיפול עצמו הוא חלק בלתי נפרד מהתמונה. התקנות מונות את ההיענות לטיפול ואת התגובה אליו בין הקריטריונים שיש לבחון, ולכן תיאור מדויק של ההיסטוריה התרופתית אינו פרט טכני אלא נדבך מהותי בתביעה.
הקשר לכושר העבודה ולשאר הזכויות
התסמינים השליליים והפגיעה הקוגניטיבית אינם רק רכיב בדירוג הרפואי; הם גם לב השאלה התעסוקתית. בשלב קביעת אי-הכושר להשתכר נבחן אם המתמודד מסוגל לעבוד ולהתמיד בעבודה. אדם שחסרה לו היכולת ליזום, לשמור על קשב ולעמוד בלוח זמנים יתקשה בכל עבודה, גם פשוטה. הצגה נכונה של הקשיים האלה משפיעה אפוא על שני השערים של התביעה, כמפורט במאמר על נכות נפשית בביטוח הלאומי.
הם רלוונטיים גם מעבר לקצבה. אפתיה ורפיון רצון עלולים להגיע לכדי תלות ממשית בזולת בפעולות היומיום – לא מחוסר יכולת גופנית, אלא מחוסר יכולת להניע את עצמו. תלות כזו עשויה להקים זכאות לקצבת שירותים מיוחדים, כמוסבר במאמר על קצבת שירותים מיוחדים למתמודדי נפש.
ההכנה לוועדה ואחריה
בוועדה עצמה, נוכחות של בן משפחה או מלווה קרוב היא לעיתים קרובות ההבדל בין תמונה חלקית לתמונה מלאה. המלווה יכול להשלים את מה שהמתמודד אינו אומר, ולתאר בעדינות את הפער שבין מה שנראה בחדר לבין מה שקורה בבית. הנחיות מפורטות להתנהלות מול הוועדה מופיעות במאמר על ועדות רפואיות למתמודדי נפש. וכאשר הוועדה בכל זאת התעלמה מהסימנים השליליים או מהפגיעה הקוגניטיבית, זו עילה מרכזית לערר: החלטה שאינה מתייחסת לקריטריון שהתקנות עצמן מחייבות לבחון היא החלטה פגומה. ההבדלים בין דרכי התקיפה של החלטות ועדה מוסברים במאמר על ערעור על ועדה רפואית.
הפגיעה הסמויה בסכיזופרניה היא לעיתים קרובות הפגיעה המשמעותית ביותר, והיא גם זו שנוטה להיעלם מעיני הוועדה. תביעה שמבקשת לשקף אותה צריכה להיבנות בקפידה, עם חוות דעת ממוקדת, ראיות מן החיים ועדויות של מי שרואים את המתמודד יום-יום. משרדי מלווה מתמודדים ובני משפחותיהם בבניית תיק כזה, בהכנה לוועדה ובערר על החלטות שהחמיצו את התמונה המלאה.