שבר בעצם הבריח הוא מן השברים השכיחים ביותר, ורובם מחלימים היטב. דווקא משום כך, כשמגיעים לשאלת אחוזי הנכות, התמונה מפתיעה רבים: שבר שהתאחה כראוי עשוי להיקבע כ-0% נכות, בעוד אי-התאחות או הגבלה שיורית בתנועות הכתף עשויות להגיע ל-10%, ואף ל-35%. העיקרון המנחה הוא שהדרגה משקפת את המצב התפקודי שנותר לאחר ההחלמה – ולא את עצם השבר או את הניתוח שנעשה בעקבותיו.
הבנת ההיגיון הזה חיונית לכל נפגע, שכן היא קובעת מה יש לתעד לקראת הוועדה, ואיזה סעיף ברשימת הליקויים הוא הרלוונטי לעניינו. להלן הסבר של אופן קביעת האחוזים, של הסעיפים החלים, של המסלולים שבהם ניתן לתבוע ושל הגורמים שמכריעים את התוצאה.
הפציעה והשלכותיה ארוכות הטווח
עצם הבריח מחברת את עצם החזה אל עצם השכם והכתף. שבר בה נגרם לרוב מנפילה על הכתף או על יד מושטת, מתאונת דרכים, מפעילות ספורטיבית או ממכה ישירה. מרבית השברים מחלימים בטיפול שמרני, בקיבוע היד במתלה, ואילו ניתוח – בקיבוע פנימי באמצעות פלטה וברגים – נדרש בשברים עם תזוזה משמעותית, או בשברים בקצה החיצוני של העצם שבהם קיים סיכון לאי-התאחות.
הסיבוכים האפשריים הם שיקבעו בהמשך את דרגת הנכות: אי-התאחות של השבר, התאחות פגומה עם התקצרות, הגבלה בתנועות הכתף, ובמקרים נדירים גם פגיעה עצבית. המצב השיורי הזה, ולא חומרת השבר ביום הפציעה, הוא שעומד לבחינה בוועדה.
שני סעיפים ברשימת הליקויים
שבר בעצם הבריח נבחן דרך שני סעיפים. סעיף 39 הוא הסעיף הייעודי לעצם הבריח ולעצם השכם, וסעיף 41(4) עוסק בהגבלת תנועות הכתף – והוא הסעיף שאליו מגיע לרוב שבר שהחלים אך הותיר מגבלה. ההבחנה ביניהם אינה טכנית: היא קובעת את טווח האחוזים האפשרי כולו.
סעיף 39 מדרג את מצב העצם עצמה ואת מפרקיה:
חיבור גרוע לאחר שבר, ללא התקצרות – 0%.
נקע אקרומיו-קלביקולרי ללא הגבלת תנועות – 5%.
נקע סטרנו-קלביקולרי קדמי – 5%.
אי-התאחות בחלק האמצעי או הפנימי של העצם – 10%.
נקע סטרנו-קלביקולרי אחורי – 20%.
כאשר נותרה מגבלה בתנועת הכתף, הדירוג עובר לסעיף 41(4) ונעשה לפי טווח התנועה שנותר:
תנועה מעל גובה השכם – 0%.
תנועה עד גובה השכם – 15%.
תנועה עד 45° מהגוף, או הגבלה ניכרת בסיבוב – 25%.
תנועה עד 30° מהגוף – 35%.
המצב השיורי קובע, לא הניתוח
טעות רווחת היא לצפות שניתוח, או שבר שנראה "רציני" בצילום, יזכו מאליהם באחוזים גבוהים. הדרגה משקפת את המצב התפקודי השיורי, ולא את עצם השבר או הניתוח. סעיף 39(1) קובע במפורש 0% לשבר שהתאחה בחיבור גרוע אך ללא התקצרות – בין שנותח ובין שלא. מנגד, אי-התאחות מזכה ב-10%, והגבלה משמעותית בתנועת הכתף עשויה להגיע ל-25% או ל-35%.
מכאן נגזרת מסקנה מעשית: מה שחשוב אינו סיפור הפציעה, אלא מה שנותר ממנה במועד הוועדה, וכיצד הדבר מתועד ונמדד בבדיקה. מדידה מדויקת של טווחי התנועה, בידי רופא מומחה ובסמוך למועד הוועדה, היא לא פעם ההבדל בין דרגה אפסית לבין דרגה משמעותית.
היד הדומיננטית: הבחנה שאינה חלה בכל סעיף
רשימת הליקויים מבחינה בחלק מסעיפיה בין יד ימין ליד שמאל, ולעיתים היד הדומיננטית מזכה באחוז גבוה יותר. אלא שיש לדייק: דווקא בסעיף 41(4) – הגבלת תנועות הכתף, הסעיף המרכזי בשבר בעצם הבריח – האחוזים זהים לימין ולשמאל. ההבחנה בין יד דומיננטית ליד שאינה דומיננטית רלוונטית בעיקר בסעיפים אחרים של הגפה העליונה. לכן יש לבחון את הסעיף הספציפי החל על המקרה, ולא להסתמך על הנחה כללית.
בחירת המסלול: עבודה, נכות כללית או תאונת דרכים
אותו שבר עשוי להתברר במסלולים שונים, בהתאם לנסיבות שבהן אירע. פגיעה בעבודה היא המסלול כאשר השבר אירע תוך כדי העבודה ועקב העבודה, כפי שנדון במאמר על הכרה בפגיעה כתאונת עבודה. נכות כללית רלוונטית כאשר השבר וסיבוכיו פוגעים בתפקוד ובהשתכרות שלא במסגרת העבודה. בתאונת דרכים הנכות נקבעת לפי חוק הפלת"ד, בידי מומחה מטעם בית המשפט, כמוסבר במאמר על תאונת דרכים בדרך לעבודה. לצד אלה קיים גם מסלול של ביטוח תאונות אישיות פרטי, לפי תנאי הפוליסה.
במסלול פגיעה בעבודה, דרגה של 9% עד 19% מזכה במענק חד-פעמי, ומ-20% ומעלה בקצבה חודשית. שבר בעצם הבריח נופל לרוב בטווח המענק, אלא אם נלווית אליו הגבלה קשה יותר, או שתקנה 15 מגדילה את הדרגה בהתחשב במקצועו של הנפגע ובירידה בהכנסתו. לנפגע שעבודתו מחייבת הרמת ידיים, נשיאת משאות או עבודה מעל גובה הכתף, לתקנה זו עשויה להיות משמעות מכרעת.
שבר בעצם הבריח נראה לעיתים כפציעה פשוטה, אך המצב השיורי, הסעיף הנכון והמסלול המתאים הם שקובעים אם הזכויות ימוצו במלואן. מי שנותרה לו מגבלה בכתף לאחר שבר, בין בעבודה ובין בתאונה, זקוק לבחינה קפדנית של התיק ולליווי משפטי מדויק – מבניית התיק ועד הוועדה והערר.
